פסק-דין בתיק ת"א 3374-06

עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

התובעת ילידת 18/7/60 נשואה ואם ל-8 ילדים.

עפ"י הנטען בכתב התביעה, ביום 9/2/05 בזמן שהתובעת נסעה ברכב הסעות מס' רישוי 9204424 הנהוג בידי הנתבע 3 והמבוטח אצל הנתבעת 1 בפוליסת ביטוח חובה, הרכב ביצע בלימת חירום וכתוצאה ממנה נהדפה התובעת ממושב הנוסעים האחורי קדימה ונחבלה בגופה (להלן- "התאונה").

התאונה אירעה עפ"י הנטען כאשר התובעת היתה בדרכה חזרה לביתה ממקום עבודתה, והמוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה.

המחלוקות עליהן נסב הדיון בפסק הדין נוגעות הן לשאלת החבות והן לשאלת הנזק.

דיון בשאלת החבות:

בסיכומים מטעמם טוענים הנתבעים, כי התובעת לא הוכיחה מגוון של נתונים אלמנטריים הנוגעים לשאלת החבות, כגון: דבר התרחשות התאונה, זהות הנהג, פרטי הרכב המעורב, קיומו של כיסוי ביטוחי תקף, וקיומו של כיסוי ביטוחי להסעת נוסעים בשכר.

אומנם בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי הייצוג אשר ניתן לנתבע 3 (הנהג) הוא מפאת הזהירות ועד לבירור שאלת הכיסוי הביטוחי, ואולם קשה להשתחרר מהרושם אשר נוצר לאורך כל ההליכים בתיק, כי לא היתה עוד מחלוקת של ממש לגבי שאלת החבות.

אפרט - בתיק דנן התקיימו מספר ישיבות קדם משפט, שכללו בין היתר דיון בבקשה למינוי מומחים רפואיים, כאשר לאורך כל הישיבות לא חזרו הנתבעים על הכחשת החבות ולא העלו הסתייגות בעניין.

גם בישיבת ההוכחות לא נטען דבר לעניין החבות, וב"כ הנתבעים לא הסב את תשומת הלב לכך כי שאלת החבות נותרה שנויה במחלוקת, אף על פי שבהודעה על הגשת תצהיר העדות הראשית מטעם התובעת צוין כי הוא מתייחס לשאלת הנזק בלבד - כנראה מתוך הנחה מבוססת למדי כי שאלת החבות אינה עומדת עוד על הפרק.

כך או כך, גם לאחר שמיעת הראיות המשיכה הנתבעת 1 להעניק ייצוג משפטי לנתבע 3.

מכל מקום, לכתב התביעה צורפו העתקים מרישיון הנהיגה של הנתבע 3 ומתעודת הביטוח של הנתבעת 1 ובה פירוט של קודים שונים לגבי השימושים המותרים ברכב. לעומת זאת, הנתבעים אינם טוענים בצורה מפורשת כי במועד התאונה הרכב שבנדון לא היה מבוטח אצל הנתבעת 1. משכך, שומה היה עליהם לבדוק אם רישיון הנהיגה של הנתבע 3 היה בתוקף והאם נהיגתו והסעת התובעת מוחרגים מגדר השימושים המכוסים בפוליסה.

לכל אלה יש להוסיף, כי הנתבעים שילמו בעבר לתובעת תשלום תכוף בגין התאונה, וברור כי נתון זה הוסיף אף הוא לרושם שנוצר בהמשך אודות אי הכחשת החבות.

ברם, ועל מנת להסיר מדרכנו כל ספק לעניין שאלת החבות אבקש לציין כי גם בהתעלם מהערותיי אשר פורטו לעיל, שוכנעתי לקבל את גרסת התובעת לגבי עצם התרחשות התאונה ונסיבותיה.

אומנם התובעת העידה בגפה ולא זימנה לעדות נוסעות נוספות אשר נסעו, לטענתה, יחד עמה באותו רכב, ברם עדותה של התובעת - המתייחסת גם לנסיבות התאונה - היתה אמינה ומהימנה עליי, והיא קבלה חיזוק בראיות נוספות, כפי שאפרט להלן.

כבר בתיעוד הרפואי הראשוני, שהינו גיליון חדר המיון מיום התאונה, נרשם כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים בזמן שנסעה במונית.    

זאת ועוד, המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה, ובנסיבות אלו יש בדבר כדי להוות נדבך נוסף לביסוס גרסת התובעת. זה המקום להעיר כי גם במכתב שצורף לתצהיר התובעת מאשרת מעבידתה כי נפגעה בתאונת דרכים כשהיתה בדרכה חזרה מעבודתה.

על יסוד כל האמור לעיל, אני מקבלת את גרסת התובעת לגבי עצם קרות התאונה ונסיבותיה. לאור האמור, ומאחר שהנתבעים אינם טוענים להעדר פוליסה המבטחת את השימוש ברכב המעורב, אני קובעת כי הנתבעים חבים לפצות את התובעת בגין נזקיה.

הטיפולים הרפואיים והנכות הרפואית: